חם עכשיו. ממש חם. בינינו, לא כיף לרוץ עכשיו. לא ממש….
ברוכים הבאים למדינת ישראל בחום יולי-אוגוסט!
ברוכים הבאים לפגרה!

בארץ, באופן מסורתי, עונת התחרויות בנויה סביב מזג האוויר. תחילת התחרויות באזור ספטמבר-אוקטובר, לאחר שהחום הגדול שוכח. המרתונים בחורף והמרוצים הקצרים יותר באביב. לקראת הקיץ יש כבר מעט מאד תחרויות, אם בכלל ובתקופות החום הממשי – יולי ואוגוסט – רוב אירועי הריצה נושאים אופי של fun run.
החום משפיע על כולם – מי יותר, מי פחות – ובדרך כלל לא לטובה…

אלא שיש אספקט נוסף לאימוני קיץ ופגרה. העומס הגדול של תקופת התחרויות – תוצאה נלווית לאימונים רבים וקשים – מצטברת לאורך העונה ויחד עם הקיץ והחום מגיעה בדרך כלל גם עייפות גדולה, פיזית ומנטלית כאחת, שמביאה איתה את הצורך לנוח (לפחות באופן יחסי), להתאוורר ולצבור כוחות לקראת העונה הבאה שתחל שוב בסתיו. בעגה המקצועית קוראים לזה מחזוריות אימון. בראש שלי זה נקרא החופש הגדול…

השנה מצאתי את עצמי מגיעה לפגרה בעומס פיזי גדול מאד. הייתי מותשת! הרגליים והגוף שידרו עייפות, הקצבים שלי בריצה הפסיקו לשקף את הכושר שלי, התחרויות לקראת סוף העונה לא צלחו. סימנים מובהקים לעייפות ושחיקה שדורשים הפוגה. בדיוק הזמן לפגרה!

אבל היה עוד סימן. התשישות היתה גם נפשית ומנטאלית. הריצה נראתה לי קצת כמו טורח. המחשבה לצבור קילומטרז' עייפה אותי וגררה חוסר חשק מובהק לנעול אפילו את הנעליים. הריצה הרגישה כאילו אני גוררת את עצמי על המסלול לעוד קילומטר ועוד קילומטר.
איבדתי את החשק. איבדתי את התשוקה. איבדתי -זמנית! – את האהבה הגדולה שיש לי לאקט הריצה עצמו.

אני רוצה להתוודות: אני אוהבת לרוץ. באמת אוהבת. את האקט עצמו, לא רק את תוצרי הלוואי שלו. במהלך ריצה אני יכולה למצוא את עצמי, לא פעם ולא פעמיים, פשוט מחייכת מרוב הנאה. אני לא אוהבת את זה רק אחרי שזה נגמר; אני מאלה שאוהבים את זה גם בזמן שזה קורה. לא כל פעם, לא באימונים הקשים, אבל בהחלט אפשר לתפוס אותי מחייכת לעצמי בהנאה ושמחה מידי פעם.
וזה הלך לאיבוד. טבע בתוך ים האימונים שעברו על הרגליים שלי בעונה האחרונה – שהיתה ארוכה הפעם במיוחד.

אז מה עושים?
פ-ג-ר-ה!!!

רצים פחות, רצים קל, לא סופרים קילומטרים, לא נותנים דגש לקצבים, נותנים לרגליים לזרום. מורידים לחץ, מורידים את הראש, נושמים לרווחה ופשוט… רצים. לא משנה כמה, לא משנה כמה מהר, לא משנה כיצד.

הבוקר רצתי עם כמה שותפי ריצה ירושלמיים וותיקים ודיברנו על הפגרה ועל הצורך במנוחה. דיברנו על כך שהגוף מתעייף, שזה מונע פציעות, שחשובה מחזוריות האימון. אני סיפרתי שאבדה לי החדווה וזה הדבר שהכי חסר לי כרגע. אני לא פצועה, העייפות הפיזית כבר התחילה להתפוגג אבל החיוכים באמצע הריצה שמספרים כמה כיף לי פחתו בהרבה. סיפרתי שאני רוצה הפעם פגרה ארוכה, שאני לא מוכנה לחזור עדיין לאימונים סדירים ונוקשים.

אחד מהחברים שאל אותי עד מתי אני אעשה פגרה? איך אני אדע שהגיע הזמן לחזור?
אמרתי שאני אדע להרגיש שמהרגליים זה זורם חזרה לנפש. שאני ארגיש את ההרגשה הזאת שוב; את ההרגשה שזה בוער לי. שאני חייבת. שהתשוקה פועמת בי. שהעונה קוראת לי לחזור אליה. שהנשמה שלי רוצה לחזור לעונה.

זה חשוב להקשיב לגוף! כל ספורטאי חייב לדעת כשהגוף זקוק למנוחה.
אבל חשוב לא פחות להקשיב לנפש. כי צריך לרצות את זה. לרצות באמת. ריצה זה ספורט קשה מספיק ולאורך זמן, בלי תשוקה, זה כמעט בלתי אפשרי…