בהתחלה קראתי לפוסט הזה "יומן מסע" ואז מחקתי. זה לא מרגיש לי כמו מסע, שהרי מסמל תנועה קדימה אל עבר הישג עתידי. במקרה הזה לא הרגשתי שאני נעה קדימה אלא שחזרתי כל כך הרבה לאחור שאני צריכה פשוט "לחזור" לנקודת המוצא. הרגשתי שהעתיד, כמו שאומרים, מאחוריי. אבל אתם יודעים מה? שיניתי את דעתי שוב. זה בכל זאת מסע קדימה וכמו כל מסע גם בו יש שאיפה ונחישות ותנועה אל עבר מטרה.

"צריך סבלנות", "זה לוקח זמן", "אל תקפצי מעל הפופיק" – דברים שנאמרו לי על ידי אנשי מקצוע וחברים בצעדים הראשונים של ההחלמה ולאחר שהורד הגבס. יש קלישאה כזו שלמרתוניסטים יש סבלנות כי הם רגילים לעבוד לקראת מטרה לאורך זמן. אני לא יודעת אם זה נכון. אני כן יודעת שכאשר גם הכיוון, גם המטרה וגם התהליך, אף אחד מהם לא ברורים, יש לי, עפאס, קצת פחות סבלנות…

ההכרה נפלה אט-אט וכמו שהיינו אומרים פעם, סוף סוף ירד לי האסימון. פתאום הבנתי למה התכוונו אנשי המקצוע והאנשים. ואז, רק ברגע הזה ולראשונה, ממש הרגשתי מיואשת. הבנתי שהריצה רחוקה; הבנתי שלפני שאחזור לרוץ אצטרך ללמוד מחדש פשוט ללכת; הבנתי שלמרות שבכל חיי הספורטיביים עסקתי בהתקדמות קדימה – התקדמות במרחקים, התקדמות בקצבים, התקדמות בתוצאות – פה אצטרך לעסוק בחזרה לנקודת מוצא.

אבל ברגע הזה גם קיבלתי החלטה והבנתי שאני צריכה לסגל לעצמי ראיה אחרת. לא ראיה שמסתכלת אחורה על איפה הייתי בעבר ומה איבדתי, אלא ראיה שמסתכלת קדימה; קדימה אל עבר הנקודה בעתיד לשם יש לחתור. לא בגלל שזה מה שהיה אלא בגלל שזה משהו חדש לשאוף אליו; לא תכנית שיקום, אלא תכנית אימונים, כי על החלמה צריך לעבוד קשה לפחות כמו שעובדים כשנמצאים בכושר. בעצם יותר. הרבה יותר.

במסע הראשון, שהתחיל לפני 15 שנה, לא ידעתי לאן אגיע ולא דמיינתי לאן המסע הזה מסוגל להביא אותי. גם הפעם אני לא יודעת לאן אגיע אבל אני יודעת שאני מתחילה. לכל הפחות שוב מרגישה שאני נעה קדימה, שואפת, אופטימית ונחושה. אני לא בטוחה שזה יהיה כזה מעניין, אם לאמר את האמת. לא יהיו כאן תיאורים של ריצות גבורה או תוצאות מרשימות או תמונות של נצחון. ועדיין נראה לי שזה יהיה אחד המסעות המתגמלים והמספקים ביותר שהיו לי. אני הרי מתחילה מ-0, כל נקודה שאגיע אליה תהיה הישג של 100% הצלחה…