כולם מדברים על מוטיבציה; אף אחד לא מדבר על שגרה

בעיניים נוצצות היא מספרת על המרתון שרצה זה עתה ואנחנו זוכרים איך רק לפני זמן קצר היא היתה מה שנקרא "בטטת כורסא". בפנים שמקרינות אושר וגאווה (ובצדק) הוא מתאר את היום שלו שהתחיל ב"רצתי והיתה בדיוק זריחה מדהימה!".
הם חברים שלנו בפייסבוק וכל הזמן מעלים תמונות מאושרות כשהם עם מדליה של סיום מרוץ, או בפריסה כיפית עם חברים בסיום ריצה בבוקר שבת, או אפילו את גופם הרזה והחדש בבגדים צמודים ופנים מיוזעות אך מחוייכות.

זה נראה נוצץ. זה נראה כיף. זה נראה כמו חלום שהיה לנו פעם לגבי עצמנו וזה מעיר אותנו ומוציא אותנו מהבית ומהספה, בצעידה אל עבר החלום הנכסף.

גם אני מרגישה כך. יש לי מטרות ומוטיבציה, עם תשוקה ורצון להישגים. אני רצה עם שאיפה להגיע למשהו – לתוצאות מסויימות, למרחקים מסויימים, לתחושה מסויימת. המוטיבציה והתשוקה למטרה הם בעצם הכח המניע שלי. הם אלה שמוציאים אותי מהבית, יום אחר יום, שנה אחר שנה, מרתון אחר מרתון. הם אלה שנותנים לריצה שלי משמעות.

אלא שצריך לדבר גם על המציאות… והיא, רוב הזמן, לא ממש חלומית, או נוצצת, או נוטפת מוטיבציה. המציאות מורכבת משגרה ושגרה, איך נאמר, היא פשוט רגילה… למוטיבציה והשראה נדמה שאין מקום בשגרה היומיומית, השוחקת ולעיתים אף משעממת.
כי השגרה לא מורכבת מחלום; היא מורכבת ממערכת של ימים. ויש ימים ויש אימונים שהיכולת לצאת לריצה משתבשת והתירוצים הופכים הרבה יותר זמינים. ויש תקופות בהם התשוקה לוקחת מקום משני לתשישות וללוח הזמנים ולסדרי העדיפויות.
גם האימונים עצמם לא מוצלחים תמיד. אני אישית עדיין נלחמת כל פעם מחדש כשאני צריכה לקום מוקדם לרוץ. ולכולנו יש פעמים רבות שצצות מאה ואחת סיבות לזה שאי אפשר, פשוט אי אפשר, לצאת לרוץ – לא עכשיו, לא היום, לא במזג האוויר הזה, לא בשעה הזאת, לא באמצע כל הלחץ הזה…
אלא שדווקא שם קבור הכלב. באותם ימים של שגרה; באותם רגעים של חוסר השראה; באותם אימונים שלא רק שלא הייתם מצלמים, אתם אפילו מקווים שאף אחד עם מצלמה לא נמצא בסביבה. אותו בוקר קר שחילצת את עצמך מתוך הפוך לריצה שלא התחממת בה לרגע ולא נהנית ממנה בכלל. אותה ארוכה משעממת  ובלתי נגמרת שלאורך כל הדרך שאלת את עצמך שאלה אחת: "למה???". אותה ריצה גרועה ונכשלת שבסופה לא הרגשת אף תחושת נצחון או הישג אלא בעיקר כשלון צורב. אותם ימים שהרכיבו שבועות, שבתורם הרכיבו חודשים, בהם עשית את מה שצריך, לעיתים בחוסר חשק ולמרות כל הסיבות לא לעשות.

ג'ון פארקר, בספרו Once a Runner כתב:

"that most unprofound and sometimes heart-rending process of removing, molecule by molecule, the very tough rubber that comprised the botttoms of his training shoes…"

"התהליך הבלתי עמוק ולפעמים קורע לב, של שחיקה, מולקולה אחר מולקולה, את הגומי הקשיח שהרכיב את סוליות נעלי הריצה שלו" (תרגום חופשי שלי)

החומרים שמהם מורכבים חלומות הם דווקא בלתי נשגבים בעליל. אלו לא המונחים היפים כמו "מוטיבציה", "השראה", "התלהבות". אלו לא התמונות הנוצצות בפייסבוק ולא הרגעים שמצטלמים כל כך טוב. מה שמרכיב חלומות, מה שמביא את ההישג, הם השגרה, היומיום והרגעים שאף אחד לא יצלם; רגעים של זיעה ושחיקה ועייפות.

המוטיבציה גורמת לנו להתחיל לחלום; התשוקה מציתה בעירה; וההשראה היא כח מניע. אלו הם הרגעים הראשוניים. אבל כדי להגיע לרגע הנכסף שנמצא בסוף – אותו רגע שנחווה את ההישג – צריך לעבור את כל הרגעים השגרתיים בדרך.
כי הימים שהופכים לשבועות שהופכים לחודשים ושאפילו הופכים לשנים, הם אלה שמצטברים ומביאים אותנו למטרה. הם אלה המרכיבים את ההישג.זוהי הדרך היחידה להגשים חלומות.

2016-12-25T13:13:52+00:00