כשלחזור ולא לחזור דרים בכפיפה אחת…

השבוע עברו תשעה חודשים. זה נראה הרבה, זה נראה כלום, זה בעיקר נראה לי לא קשור; לא קשור למי ומה שאני. לא "אני". שואלים אותי כל הזמן לאחרונה: "את חוזרת?" "חזרת?" אז כן, אני חזרתי ואני חוזרת אבל… הנה היא האמת: זה קשה, זה מתסכל וזה מבאס. זאת האמת. וכן, זה נכון מה שתגידו כדי לתת הרגשה טובה: זה תהליך טוב וחיובי ואופטימי. וזה גם נכון שכשלא רצתי מטר, כשאפילו בקושי הלכתי, אמרתי לעצמי שרק לחזור לרוץ ודייני. אבל – וזאת לא בדיוק הפתעה – האמת היא שזה די קשה….

זה תהליך שדורש הרבה דברים; זה דורש כמויות של סבלנות ונחישות וקבלה. כשאמרו לי "דרוש סבלנות" לא לגמרי הבנתי עד כמה ובטח שלא אמרו לי מאיפה אני אמורה להביא את כמויות הסבלנות שאין לי, או את האספקה השוטפת שלה, כשייגמר לי המלאי הקיים. זה דורש נחישות כי כל האמירות והתמונות סטייל פיייסבוק בסגנון "אין על החיים האלה" לא רק שמאבדות משמעות אלא שבהקשר הזה הן בעיקר חסרות משמעות ואפילו, איך אומר, פשטניות עד כדי דביליות. אבל בעיקר נדרשת קבלה; המון המון קבלה: קבלה של המציאות החדשה והמתחדשת, קבלה של המקום החדש, של הגוף הקיים, של המגבלות החדשות, של העצמי של עכשיו לעומת העצמי של "לפני". גם אם אצליח לחזור "אל עצמי", עדיין, כרגע, אני כאן ואת זה צריך לקבל ואפילו בשמחה.

אני לא יודעת איך התהליך הזה נראה כלפי חוץ. בעצם אני כן יודעת, כי אומרים לי. אני יודעת שזה נראה כאילו אני עושה את זה חלק, שזה עובר יחסית בקלות, שאני החלקתי ומחליקה חזרה למקום שהייתי בו "לפני". אבל מה שאתם לא רואים, זה את השדים החדשים שהתיישבו לי על הכתף ומלווים אותי עכשיו בכל ריצה. אתם גם לא שומעים את השדים האלה שצועקים לי באוזן בכל צעד, מנסים להחריש את הסבלנות והנחישות והקבלה שלי.

לשדים האלה יש שמות; קוראים להם "פחד" ו"תסכול" ו"חוסר בטחון" והם יודעים לדבר על ליבי. או הו כמה שהם יודעים לדבר…. כמו כל שד ראוי לשמו, הם יודעים להגיד בדיוק את הדברים שצריך כדי לעורר בי את אותם פחדים ותסכולים ותחושות של חוסר בטחון; הרי אלו השמות שלהם ובשביל זה הם כאן.

"פחד" דואג להגיד לי כל פעם מחדש שלעולם, אבל לעולם, לא אהיה עוד הרצה והספורטאית שהייתי פעם. שלא רק שנוצרה לי מגבלה חדשה ומיוחדת אלא שבינתיים גם התבגרתי (בוא נקרא לילד בשמו: בינתיים הזדקנתי) ואני נלחמת מלחמה שבסופה מצוי הכשלון הבלתי נמנע שלי.

"תסכול" צועק לי באוזן שעדיף שאוותר. שלא משנה כמה אנסה, לא אצליח כמו שהייתי רוצה להצליח, כמו שיכולתי להצליח פעם. שאני יכולה לנסות פעם אחר פעם אבל רוב הפעמים, רוב הריצות, זה ירגיש כאילו זה לשווא. כאילו אני נלחמת בטחנות רוח וחבל על הכוחות שלי שמתבזבזים לשווא.

"חוסר בטחון" הוא, באופן אירוני, השד הכי בטוח בעצמו. הוא יודע איך להוריד אותי למטה, הוא יודע איך לתת לי להרגיש קטנה וחלשה וחסרת אונים, הוא יודע להגיד לי במילים הכי מדוייקות שאני לא באמת שווה, שהניסיונות שלי לא באמת שווים, שעל כל 2 צעדים שאני עושה קדימה יש צעד וחצי אחורה ושאין לי סיבה להאמין בעצמי כי מה שהיה הלך ללא שוב.

והם שם – בכל ריצה, בכל צעד, בכל נשימה, בכל דמעה שחומקת לי מהעיניים כשאתם לא מסתכלים או כשאני מאחורי משקפי השמש שלי.

אבל הנה, בשבת האחרונה וגם בזו שלפניה, פתאום ראיתי את עצמי של "לפני" מגיחה מבין הערפל. ראיתי את עצמי כמו שהייתי רואה את עצמי "לפני". ראיתי וזיהיתי את עצמי – אני ה"רצה". נזכרתי פתאום במי שאני והרגשתי – לכמה קילומטרים מבורכים – חסרת "פחד", חסרת "תסכול" וללא "חוסר בטחון". נזכרתי במילים של אתי איינר – תמיד תרימי ראש. אז הרמתי את הראש והסתכלתי קדימה. כי באמת, אין אף כיוון אחר ששווה להסתכל אליו.

אז אם ראיתם אותי בריצה ונראיתי לכם, שלא כהרגלי, מהורהרת (כן, חבריי לריצת השבת! אני יכולה לפעמים להיות מהורהרת… 😉), זה בגלל שאני עסוקה בשיחה עם אותם שדים שיושבים לי על הכתף ומתעקשים לריב איתי. אני עסוקה בוויכוחים איתם, מנסה לא לשמוע אותם, לא להיכנע להם. אני בעיקר עסוקה בלצעוק עליהם חזרה ולהגיד להם "תסתמו כבר! אני כן יכולה!!"

2018-01-22T20:20:21+00:00