השבועות האחרונים לא היו טובים; לא לריצה בכל אופן. רצף של אירועים – פיזיים בעיקרם ושלא היו בשליטתי – גרמו לכך שכבר כמה פעמים בחודש וחצי האחרונים נאלצתי פשוט… להפסיק לרוץ. כל פעם לכ 7-10 ימים.

אז נתחיל מזה שזה לא היה נורא. לנוח, גם מנוחה מלאה, זה דבר טוב וחשוב ואפילו נצרך לפעמים. בואו נודה באמת (רק ככה בינינו לבין עצמנו) זה גם כיף… אל תספרו לאף אחד שאמרתי אבל זה יכול להיות אפילו מאד כיף.
לאורך השנים שאלו אותי לא מעט מה קורה אם אני צריכה להפסיק לרוץ לאיזושהיא תקופה. אני עונה שהאמת היא שכשנמצאים ברצף של התמדה לאורך שנים, מנוחה והפסקה מידי פעם זה דווקא דבר נחמד מאד ואני מקבלת את זה בברכה ובהנאה. כיף לי לעצור מידי פעם, לנשום עמוק ו… לא לרוץ. לא לקום מוקדם, לא להצטרך ללכת לישון מוקדם, לא להיות עייפה כבר ב 12 בצהרים, לא להרגיש עייפות ברגליים ובגוף ולא להצטרך לכלכל את התזונה שלי על בסיס שעתי.
זה פשוט משחרר….
ואז עבר הזמן שהייתי חייבת לנוח וחזרתי לרוץ. יום כן-יום לא בשבוע הראשון ובשבוע השני כבר ניסיתי לחזור ללו"ז הקבוע שלי, אם לא למרחקים. ותמיד אני מגלה את אותו דבר; שהחיים בלי לרוץ הם פשוט לא אותו דבר עבורי. היום יותר אפור, המצב רוח קצת ירוד, המחשבות יותר מפוזרות, הרגליים, בעצם ובמהופך, מרגישות פחות טוב, הנפש מרגישה פחות טוב.
אז חזרתי לרוץ.
הדבר הראשון שמגלים הוא כמובן שהכושר, אם לא נעלם, הידרדר… צריך לבנות את הדברים בחזרה. צריך להחזיר את הכושר. צריך לחזור לקילומטרז' הקבוע. צריך לחזק חזרה את הרגליים. צריך לחזור "לעבוד". אבל לפחות בינתיים הנפש כבר יודעת מרגוע. המצב רוח כבר השתפר. השמש חזרה לזרוח.
בזמן הריצה היום בבוקר, בעודי מתנשפת ומזיעה ומטפסת את העליה שנראית לי כרגע אימתנית כאשר לפני חודשיים דילגתי עליה בקלילות, הרגשתי את הלב נפתח והנשמה נושמת לרווחה. הרגשתי רגועה ומלאה ומחייכת.
אחחחחח…. הנה את, חברתי היקרה!
כי אפשר ולפעמים אפילו חייבים, לא לרוץ. ואפשר ולפעמים אפילו חייבים, לנוח. וזה טוב וזה בסדר וזה אפילו כיף אבל בסופו של דבר, לפחות עבורי, העולם וגם החיים פשוט יפים יותר כשרצים…