מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ובתקווה גם חזרה; המרתון שלא היה והמרתון שיהיה

שיט!! האיש הזה בעט בי. זה ממש כאב… אני לא יכולה לעמוד. אני נופלת לאספלט וכואב לי לזוז. עשרות רצים עוברים סביבי ואפילו לא עוצרים. אני מפחדת שירמסו אותי בסוף, מה אני עושה? בלית ברירה אני נגררת על היד והמרפק ומגיעה למדרכה. מעודדים קוראים לסדרנית שמזמינה אמבולנס. בית חולים, צילום, שבר מלא בטיביה (עצם השוק), גבס מלא עד המפשעה. ואני בשורטס וגוזיה ועם מספר חזה. ותו לא. אני חושבת על החברים שלי שבאתי איתם לכאן ואני יודעת שדואגים לי עכשיו ואפילו אין לי איך להודיע להם איפה אני.

הגעתי למרתון רוטרדם בכושר מצוין, אולי הטוב ביותר שהייתי בו. יכול להיות שלא היתה יוצאת התוצאה הרצויה אבל הרגשתי חזקה ומוכנה. הייתי באמצע מרתון, לעזאזל (לא ממש באמצע, יותר בהתחלה) ופתאום, בשבריר שניה, אני על הרצפה, חסרת אונים, כואבת ומוגבלת.

מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. ממרתון לאספלט.

לבסוף אני מגיעה חזרה למלון, לחברים, שעוטפים אותי ומטפלים בי ודואגים לי בכל צעד ושעל. מביאים ומסיעים וסוחבים ודואגים שאגיע חזרה ארצה. אם לא הם, יכול להיות שהייתי כותבת את הבלוג הזה משם… לאחר ההגעה ארצה וכעבור כמה ימים אני עוברת ניתוח למסמור עצם הטיביה. אני משוחררת לביתי עם גבס אוויר והליכון (שמוחלף אחרי כמה ימים בקביים) ופתאום כל פעולה נראית בלתי אפשרית. להגיע לשירותים זאת משימה. להתקלח לבד לוקח לי חצי שעה ודורש תכנון קפדני. אי אפשר להגיע לרצפה. אי אפשר לשים גרב על הרגל הפגועה.

מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. מריצה לקביים. מספורטאית לשאיפה להגיע לפינת הרחוב בלי תמיכה.

נכון שתמיד שואלים את האורטופד תוך כמה זמן אפשר יהיה לחזור לרוץ? אז כמובן ששאלתי. אבל לא שאלתי אותו כמה זמן אלא האם בכלל. הוא אמר שכן ונידב את המידע של "כמה חודשים". אבל את זה כבר לא שמעתי, רק שמעתי אותו אומר שכן.

הנה חלק מהדברים שגיליתי בשבועות האחרונים:

  • יש לי משפחה וחברים מדהימים! שיודעים להתגייס ולהיות שם עבורי ברגעים שאני חלשה ו – בעיניי עצמי – לגמרי פאתטית. התברכתי!
  • הייתי שמחה לגלות את זה בלי כל מה שקרה. הערכתי אתכם גם לפני כן האמת….
  • כשאי אפשר אפילו ללכת לפינת הרחוב או לעלות מדרגה יחידה, השאיפות בתחום הריצה מצטמצמות מאד.
  • אין מה לראות בטלויזיה.
  • למרות הרגעים הפסימיים – ויש בהחלט כאלה – אין לי ספק לרגע שהריצה היא חלק ממני וחלק ממה שמגדיר אותי, גם כשזה הדבר האחרון ברשימת השאיפות שלי כרגע (הדבר הראשון הוא לישון בלילה. כאילו להירדם בלילה ולקום בבוקר).
  • אף פעם לא לבדוק באינטרנט כמה זמן לקח לאנשים אחרים במצב הזה לחזור לרוץ. זה תמיד יהיה סיפור זוועה ותמיד תהיו בטוחים שגם לכם זה יקרה בדיוק ככה.

אז זה מתחיל מכאן. מקביים, ופגיעה וחוסר בטחון ופחד. וזה יסתיים בתקווה במרתון הבא. המרתון שיהיה.

אני לא יודעת איך ומה יהיה בדרך. אני כן יודעת שזה יהיה – איך לא? – קשה ורצוף משברים.

ושווה. זה בטוח יהיה שווה את הטיפוס חזרה…

 

 

2017-05-02T08:29:13+00:00