יום רביעי היום וביום ראשון אני רצה מרתון. אני אומר את זה שוב; לא בשבילכם, אלא בשבילי. יום רביעי היום וביום ראשון – בעוד 5 ימים – אני ארוץ מרתון. מהרגע הזה, מהמקום בו אני יושבת מול מסך המחשב, האמירה הזאת, העובדה הזאת, נראית לי לא רק רחוקה, כי אם בלתי אפשרית. וזאת ממש לא הפעם הראשונה שאני עושה את זה. וזה עדיין נראה לי כמו משהו רחוק ובלתי מושג ובעיקר קשה.

אני לא יודעת מה במרתון גורם לו להיראות כל כך גדול ורחוק….

האם זאת העובדה שאנחנו מתאמנים אליו במשך חודשים ואז פתאום, כאילו ללא כל התראה, הוא כאן?

האם זה בגלל שהטייפר, שאנחנו מחכים לו כל כך במהלך האימונים, די ארוך בעצם ואנחנו מרגישים כאילו הפכנו לבטטת כורסה אחת גדולה במהלכו? בטח לא בטטה מהסוג שיכולה לרוץ מרתון בעוד כמה ימים.

האם זה בגלל שאנחנו מגיעים למרתון עם תכונה גדולה בדרך כלל, אולי גדולה מידי, של תכנוני קצב ותזונה וביגוד?

בחודשים האחרונים התאמנתי ככל שיכולתי והיה צורך. יצאתי כל אותם בקרים מוקדמים (והשנה גם מאד קרים) כדי להוסיף קילומטר ועוד קילומטר ליומן האימונים. סימנתי וי על כל אינטרוואל באימוני האינטרוואלים תוך שאני אומרת לעצמי דברים כמו: "4 אלפים מאחורייך, עוד 4 ונגמר האימון. להיום." או "מה בדיוק קורה לך היום? תזיזי את הרגליים שלך כבר או שהאימון הזה לא יגמר לעולם!" (גם האימונים האלה נגמרו…). התעייפתי מהאימונים ומצאתי את עצמי מייחלת לשינה כבר ב 7 בערב. נהייתי רעבה. מאד. כל הזמן. לפעמים גם באמצע הלילה. העברתי טייפר כהלכתו כולל עייפות, חוסר יכולת להוציא מעצמי קצבים שעד לפני שבועיים היו שגרתיים ומיחושים שונים.

מהלך האימונים הזה היה קלאסי ונכון וגם טוב ואפילו – קצת מביך לספר – מהנה לפרקים. אז למה המרתון עצמו, המטרה שלשמה כל זה נעשה, נראה לי כרגע רחוק ובלתי אפשרי?

אני חושבת שזה בגלל שלאורך השנים למדתי לכבד את המרתון. למדתי שלמרתון את רק יודעת איך את מגיעה לקו הזינוק ואת לא יודעת, למרות כל התכנונים, איך תגיעי לקו הסיום. למדתי שזה נכון מה שאומרים. שלמרתון יש חוקים משלו והחוקים האלה נוקשים מאד ולפעמים הם גם משתנים תוך כדי המשחק.

היום יום רביעי וביום ראשון אני רצה מרתון. אני אתייצב על קו הזינוק ואפילו באותו רגע אומר לעצמי: "מרתון?? נראה לך??". ותוך כמה קילומטרים ספורים החששות וההתרגשות יפנו מקומם לריצה וצעדים וקצבים. ויבואו קילומטרים כאלה וקילומטרים אחרים. ובתקווה זה יהיה טוב וייגמר כמו שאני רוצה. אבל כך או כך, יקרה הדבר הקסום הזה שבגללו אני מתייצבת שוב ושוב על קו הזינוק של המרתון. טווח הרגשות הקוטבי והעצום שנע בין תקווה אדירה לבין תהומות של ייאוש; בין סיפוק אדיר לבין אכזבה; בין כח ויכולת לבין תשישות וחולשה; הטווח הזה של קשת הרגשות האנושיים יתנקז לתוך השעות הספורות האלה והחוויה הזו תהפוך לחוויה רגשית ואדירה וממלאת וגם מעייפת.

ממקום מושבי היום, אל מול מסך המחשב, זה נראה רחוק ובלתי מושג. בעוד כמה ימים, על קו הזינוק, זה ייראה פתאום קרוב ואמיתי מידי. וכעבור כמה שעות, כשכבר אהיה אחרי, זה ייראה שוב רחוק ובלתי אפשרי למרות שזה בדיוק קרה. את הקסם הזה, שקורה במהלך המרתון, מה שהופך אותו לחוויה כל כך מיוחדת, לזה אני מחכה, עבור זה התאמנתי. לכמה שעות האינטנסיביות האלה של רגש והתרגשות. שעות של תקווה וייאוש, סיפוק ואכזבה, כח וחולשה; שעות של חוסר אמונה וגם התגשמות של חלום.